נתלי שטיבלמן  
 עריכת לשון ותוכן | תרגום
nataliedit.me

ממסמך קצר ועד ספר מלא – שירותי עריכה והגהה לכל סוגי הטקסטים
nataliedit.me לטקסטים מלוטשים ומדויקים 

 אפשר וכדאי להיעזר באתרים האלה: לשאלות בנושאי לשון, תחביר וניסוח, הטיית פעלים, בחירת החלופה העברית – האקדמיה ללשון העברית https://hebrew-academy.org.il כללי ציטוט וכתיבת מראי מקום בעבודות אקדמיות – https://lib.biu.ac.il/referencetools למידע על ספרות עברית – פרויקט בן יהודה https://benyehuda.org ​​לחיפוש במקורות היהודיים – מאגר ספרות הקודש https://kodesh.snunit.k12.il/i/tr/t0101.htm ​​לחיפוש בעיתונים "מאז ועד היום" – עיתונות יהודית היסטורית https://www.nli.org.il/he/discover/newspapers/jpress ​ להגיית שמות כדי לתעתק נכון – Forvo 

 כתבו פשוט; אל תנסו להישמע מתוחכמים ולהרשים. כתיבה כזאת היא מתכון כמעט בטוח לשיבושים ולטעויות. פשטות אינה מעידה על שפה דלה. אדרבה, שפה פשוטה ובהירה עשויה למנוע הופעתם של "קישוטים" שגויים ומעיקים בטקסט. תנו דעתכם גם על המשלב המתאים (ספר אקדמי, דמות שמדברת ברומן), על הפנייה לקוראים (כתיבה ניטרלית מגדרית). הינה דוגמאות אחדות לשיבושים שכיחים ודרכים לתיקונם: ​ אל"ף או ה"א? האקדמיה ללשון העברית קבעה שמילים שנהגנו לכתוב באל"ף בעבר – כמו טיוטא, דוגמא, כורסא, קופסא – ייכתבו בה"א בסופן: טיוטה, דוגמה, כורסה, קופסה. בריבוי אפשר להוסיף אל"ף, למשל דוגמאות, כורסאות, קופסאות, ואפשר גם בלעדיה, למשל דוגמות, כורסות, טיוטות. אל"ף או יו"ד? כולנו נתקלנו בצורות השגויות אני יבוא, אני ירד, אני יעשה ודומיהן. בעברית מציינים עתיד בגוף ראשון יחיד (אני) באות אל"ף – אבוא, ארד, אעשה וכדומה. את היו"ד שִמרו לגוף שלישי יחיד (הוא). במידה ו... או אם? רבים סבורים ש"אם" היא מילה פשוטה מדי, לא יפה דייה, ומעדיפים להשתמש ב"במידה ו..." ואולם הצירוף הזה שגוי. ראשית, אם אינכם עוסקים במידות, אין טעם להשתמש ב"במידה". שנית, רק "הואיל" בא בצירוף וי"ו – הואיל ו... – שאר הצירופים (למשל היות ש, מאחר ש, במידה ש) יבואו תמיד בלוויית שי"ן. זכרו ש"אם" מופיעה במקורותינו. השימוש בה ראוי ותקין. לעשות, לקחת + פועל לא אחת שומעים צירופים כגון לעשות שימוש, לעשות מאמץ, לקחת החלטה, לקחת אחריות, לקחת חלק במקום להשתמש, להתאמץ, להחליט, לקבל אחריות, להיות חלק מ... להשתתף. השפה העברית עשירה בפעלים שיכולים להביע את כל הפעולות האלה (ורבות אחרות) בפשטות רבה, בפועל אחד (או בצירוף הנכון), ובדרך זו לגרום לכתיבתכם להיות בהירה ותקנית. "מרגיש לי" באנגלית אכן אומרים it feels like, אבל בעברית "זה" (ומהו ה"זה" הזה?) אינו מרגיש דבר. במקום לתרגם מילולית מאנגלית נאמר "אני מרגישה ש..." "ההרגשה שלי היא..." או נדמה לי ש... אני סבורה ש... וכיוצ"ב על פי הצורך וההקשר. שי"ן הזיקה אל תוותרו על שי"ן הזיקה. כתבו "המקום שבו" (ולא המקום בו...) "האנשים שאיתם" (ואל האנשים איתם...) "העיר שאליה..." (ולא העיר אליה...) שירה היא מקרה יוצא דופן, יש לה חירות שונה ובה אפשר להשמיט, את השי"ן, אבל אם איננו כותבים שירה, נשמור את שי"ן הזיקה. ש או כש? לא פעם משמיטים את הכ"ף שלא לצורך, למשל "ראיתי אותו שבאתי" (במקום ראיתי אותו כשבאתי), "שאמרת לי ללכת, הלכתי" (במקום כשאמרת לי וגו'). על מנת או כדי? השתמשו ב"על מנת" כשברצונכם לומר שפעולה כלשהי נעשתה כדי לקבל דבר מה בתמורה, תנאי למשהו אחר. בכל מקום אחר השתמשו ב"כדי". השכנים עלו לגג כדי לתקנו (ולא על מנת לתקנו). לעיתים אפשר לוותר על ה"כדי" ולכתוב העובדים שבתו לשיפור תנאי עבודתם (ולא דווקא "כדי לשפר" את תנאי עבודתם). מעת לעת משמעות הביטוי מעת לעת היא 24 שעות. בדרך כלל משתמשים בו לציון זמן אחר – לפעמים, מפעם לפעם וכדומה. אם אכן זו כוונתכם, מוטב להימנע מהשימוש ב"מעת לעת", אף שהוא רווח בדיבור ובתקשורת. מסתבר או מתברר? מסתבר בא מלשון סברה: סביר להניח ש... הגיוני ש... נראה ש... אבל כשהדברים ידועים וברורים מוטב לכתוב מתברר ש. עד שלא או עד ש? אומנם הצירוף עד שלא מופיע גם במקורותינו, ובכל זאת מוטב להימנע מהשימוש בשלילה כאשר אנחנו רוצים להדגיש דבר אחר. במשפטים כמו "עד שלא תגיעו לא נתחיל באירוע", "עד שלא תיפסק השביתה לא נתחיל במשא ומתן" הכוונה דווקא הפוכה – לא נתחיל באירוע עד שתגיעו, לא נתחיל במשא ומתן עד שתיפסק השביתה. ואפשר כמובן לכתוב גם כך: נתחיל באירוע כשתגיעו, כל עוד לא תיפסק השביתה לא נתחיל במשא ומתן. עשוי ועלול למדנו פעם שב"עשוי" נשתמש לחיוב ב"עלול" לשלילה, למשל הוא עשוי להצליח ועלול להיכשל. ואולם הכלל הזה אינו נכון. מוטב להשתמש ב"עשוי" כאשר ברצוננו לציין שייתכן שמשהו יקרה בגלל טבעו של דבר, למשל הנחש עשוי להכיש (משום שזה טבעו של הנחש). תאריכים אין מיידעים תאריכים. 5 בספטמבר, 3 בינואר, 8 במארס וכדומה. לא: ה־5 בספטמבר, ה־3 בינואר או ה־8 במארס. (זכרו: תשעה באב, לא התשעה באב.) משמעותי משמעותי = בעל משמעות, דבר מה שיש לו חשיבות, ערך כלשהו. היום רווח מאוד השימוש ב"משמעותי" לציון דברים שונים שאינם קשורים כלל למשמעות האמיתית של המילה, למשל עלייה "משמעותית" במידות החום; ירידה "משמעותית" בתחלואה; מהלך "משמעותי" של הממשלה; שבוע "משמעותי"; יציאה "משמעותית" (מהסגר), היערכות "משמעותית" לחזרה ללימודים, שיפור "משמעותי" בביצועי הבנקים, השקעה "משמעותית" של החברה וכו'. במקום לבחור במילה אחת (לא מתאימה) למגוון שלם של עניינים נכתוב עליה גדולה, ירידה חדה, יציאה הדרגתית/בעלת השפעה, היערכות טובה/מספקת, השקעה של ממש/השקעה גדולה, שיפור ניכר וכדומה, הכול על פי העניין וההקשר. של פעמים רבות מופיעה המילה "של" במקום הלא נכון במשפט: לא: הוועדה לענייני המזרח התיכון של האו"ם תצא לאזורנו בקרוב אלא ועדת האו"ם לענייני המזרח התיכון תצא לאזורנו בקרוב. לא: הבוקר תובא עדותו במשטרה של הנאשם במעשי האלימות אלא הבוקר תובא במשטרה עדותו של הנאשם במעשי האלימות. לא: ההוצאה אל מחוץ לחוק של המפלגות הערביות תחולל סערה אלא הוצאת המפלגות הערביות אל מחוץ לחוק תחולל סערה. אם נמקם את המילה "של" במקומה הנכון, יהיו המשפטים ברורים ותקינים. סמיכות מורי הכיתה ותלמידיה הוא צירוף סמיכות (מורי ותלמידי – נסמך; הכיתה – סומך). לא אחת יופיע הצירוף הזה כך: מורי ותלמידי הכיתה. ואולם המבנה הזה, מורי ותלמידי הכיתה, אינו מומלץ. מוטב שלא לצרף שני נסמכים לסומך אחד. לא נכתוב "העלאת והורדת נוסעים" אלא העלאת נוסעים והורדתם; לא "מספר וחומרת הפשעים" אלא מספר השפעים וחומרתם. ואפשר לבחור בדרך אחרת, למשל מוריה של הכיתה ותלמידיה, המורים והתלמידים בכיתה; העלאה והורדה של נוסעים וכו'. גם כאשר לפנינו רצף של סמיכויות, למשל "הקדמת פיטורי עובדי מפעל הבדים הצבועים", מוטב להפרידן כדי שיהיה המשפט ברור וקריא: הקדמת פיטורים של עובדי מפעל הבדים הצבועים או הקדמת הפטיורים של עובדי מפעל הבדים הצבועים. שימו לב: רצף של נסמך ושני סומכים, למשל אלה תולדות השמיים והארץ" (תולדות – נסמך, השמיים והארץ – סומכים) הוא תקין. פיסוק פיסוק נכון מחלק את המשפטים כך יהיה לקורא נוח לקורא אותם. הוא מסייע לקוראים בקריאה ומונע אי־הבנות. ברשתות החברתיות יש דוגמאות לא מעטות למשפטים שמקבלים משמעות משעשעת כשהם אינם מפוסקים כהלכה, למשל "בואו לאכול ילדים! (אם נפסק כהלכה "בואו לאכול, ילדים." יהיה ברור שאיננו מבקשים לאכול ילדים.) על כללי הפיסוק (איך ומתי להוסיף פסיקים, נקודות, נקודתיים, מקפים וקווים מחברים, מירכאות וגרשיים) ראו כאן: https://hebrew-academy.org.il/topic/hahlatot/punctuation/